profile

הקרציה מפולניה

נודניקית מקצועית, מנדנדת לאנשים שמדחיינים את הדברים שהם רוצים לעשות.

Featured Post

יש החלטה 🕷💜 (פרסומת)

שלי, כמובן. בסופו של יום זו החלטה שלי. הו, שלום לך, "טוב, אני רואה שזה מעצבן אותך אז אני לא אגיד.""זה מעצבן אותי אבל תגידי בכל זאת, כי אני בטוחה שאת לא היחידה שחושבת ככה."אילנית חייכה אלי באמצע הרחוב. "אני פשוט חושבת שהגלילה הזו מיותרת ומעצבנת את הקוראים שלך. שעה אני מעבירה בפלאפון עד שאני מוצאת.""טוב, אף אחד לא הכריח אותך… את יודעת מה, אני אשאל אותם." וככה בספונטניות התווספה שאלה לפינת השפגאט שבוע שעבר.למקרה שפספסת, זה מה שהיה שם:"נאמר לי שהתיעוד הארוך של פינת השפגאט הוא מייגע ורוצים להגיע...

כן, גם את זה אני מרשה ואפילו הו, שלום לך, "לא עשיתי כלום היום."לא הצלחתי להפסיק לרפרש."“אני מרגישה מרחפת.""לא מצליח להתרכז בכלום.”אני לא זוכרת מי אמר לי את זה ביום ראשון.כנראה כמעט כל מי שדיברתי איתו. נראה שריפרוש היה הספורט הלאומי של תחילת השבוע. כולנו היינו עמוק בתוך החדשות, אפילו בשיעור תפעול המרצה ביקש מסטודנט אחד לצפות בחדשות ולעדכן אותנו כשהן בחוץ. בתוך הציפייה האינסופית הזו הרבה מאוד מקורצצים דיווחו שהם לא מצליחים להתרכז, או שהם מבולבלים ולא מאופסים. אחרים היו שקטים מהרגיל. אפילו...

זהו, נגמרה החגיגה. הו, שלום לך, זהו. זה נגמר.שנה של הכנות הגיעה לסיומה. הבת מצווה עברה בהצלחה מסחררת. כמו שחשדנו תמיד — אוליביה התגלתה ככוכבת-על. היא פשוט גנבה את ההצגה, שהיתה שלה מלכתחילה. ומיד אחרי שהחגיגה נגמרה והאוויר יצא מכל הבלונים, הגוף שלי אמר "עד כאן, חמודה, זה הזמן שלי להתפרק". מצאתי את עצמי חוטפת צינון קטן להנאת כולנו. לא מפתיע. גם כי זו העונה, וכולם מצוננים או חולים או גם וגם.וגם כי ככה זה עובד: הגוף מזהה את נפילת המתח ומנצל את ההזדמנות. אחרי שנה של עיסוק אינטנסיבי בפרטי-הפרטים...

היא לא קיבלה את זה טוב, אבל עדיף כך, לכולנו. הו, שלום לך,זאת שלומית. נכון, לא הילה הקרציה אלא שלומית. בוודאי שמעת כבר את השם, אפילו כמה פעמים, בכל זאת אני עורכת את הניוזלטר הזה כבר זמן מה וגם חברה טובה של הילה. ומוסיפה מידע רלוונטי להמשך הקריאה - אני מאמנת עסקית לבעלות עסקים, אמא לשלושה בנים וגרה בפריז. מה אני עושה כאן? ובכן, הילה עסוקה מאוד עם ההכנות הסופיות לבת-מצווש, ועם ילדת יומולדת שכמובן חולה בטיימינג הנוח הזה.והיא ביקשה עזרה: שאכתוב את הניוז לגמרי לבד הפעם.כמובן שאמרתי כן, כי זה מה...

היא היתה סקפטית. אבל הסכימה, או נאלצה להסכים. תלוי את מי שואלים. הו, שלום לך, היום, ממש היום, הילדה שלי חוגגת 12 הקפות של כדור הארץ. או כמו שמכנים זאת בפי העם - בת מצווש. וכן, כפי שהיית מצפה מהבת שלי, היא מוכשרת במיוחד. באופן מאוד אובייקטיבי, כמובן. היא גם טיפוס מאוד עסוק (דומה לאמא) ואני כבר מרגישה איך הזמן שלנו ביחד נוזל לי בין האצבעות מהר מידי.ולכן, כשהגיע יומולדת 11 של הגברת החלטתי שאני מעוניינת לתפוס שתי ציפורים במכה: גם לייצר לנו יותר זמן איכות איכותי, וגם להפוך את השנה הזו למשמעותית...

כי זאת הולכת להיות סכנת נפשות ואני חשובה מידי לעולם הו, שלום לך, רגע, זה היה רעם או יירוט??התעוררתי בבהלה. עוד היה חושך בחוץ.היה עוד בום ורעש של גשם, אה, אוקי, זה היה רעם. ממש ממש קיוותי שיש לי עוד זמן לישון אבל התאכזבתי. מזג האוויר העיר אותי 5 דק לפני השעון המעורר. התאוששתי לאיטי ופתחתי את הפלאפון לקרוא חדשות: "התראת שטפונות במישור החוף. מערכה קצרה אך משמעותית". מחוץ לחלון גשם מטורף. כן, האינטרנט צודק. אוקי, אני צריכה איכשהו להגיע ללימודים בגשם הזה ולשרוד שם יום שלם. ועוד אח"כ אנחנו נוסעים...

ואני לא נבוכה ולא מתביישת בכלל, אפילו לא קצת הו, שלום לך, "באמת אימצת את כל ההרגלים ומה שכתבת שם? שאפו!"הממממ אז שבוע שעבר העליתי מהאוב בפינת הנוסטלגיה פוסט על כל ההרגלים שאימצתי, או ליתר דיוק שאפתי לאמץ, מהמקורצצים שלי. ומיד נחתה בתיבה שלי השאלה הנ"ל. היא כ"כ מצאה חן בעיני שהחלטתי לענות עליה פה בניוז. כי בטח גם קראת, ותהית, ושאלת את עצמך. ובכן - אתחיל מהודאה גורפת: התשובה היא ממש ממש ממש לא. ממש לא אימצתי את כל ההרגלים הללו. אבל למה לעשות לעצמי חיים קלים? נסתכל יחדיו מה היה שם ברשימה: אז:...

וגם לא ירדתי 20 קילו. וגם לא למדתי יפנית. הו, שלום לך, השבוע הייתי חולה. קמתי בראשון בבוקר עם כחכוח קל בגרון ובצהריים כבר הייתי בחזרה במיטה כולי מעוכה ומסכנה. והמחשבה היחידה שהצלחתי לחשוב עליה עם סינוסים גדושים היא: כמה הרגשתי טוב אתמול וכמה הייתי פעילה ויעילה. איך בימים היפים של הבריאות לא הקדשתי רגע מחשבה לכך שאני עלולה להרגיש אחרת. והנה עכשיו, כשאני חולה, אין לי שום יכולת לדמיין איך זה יהיה להרגיש בריאה שוב. המוח שלי יודע, גם כשהוא סתום מנזלת, שאני אהיה בריאה תוך כמה ימים. אולי אפילו...

צריך לקרוא עד הסוף כדי למצוא הו, שלום לך, "היי, את מחפשת עובדים? אני מעוניינת להיות קרציה 😋"אחרי ההודעה השלישית תוך יומיים, שבהן קרציות בשאיפה פנו לחיפוש עבודה, החלטתי לעשות את המעשה המתבקש ולשאול איך הגיעה אלי. כי הרי לא הגיוני שפתאום סתם ככה כולם רוצים להיות קרציות. וככה גיליתי שכבר 6 שנים ממליצים עלי בסדנאות ניהול הזמן של "בו בזמן". לומר שהופתעתי יהיה ממש אנדרסטייטמנט. את טלי סגל שהקימה את "בו בזמן" הכרתי קצת אחרי שהקמתי את העסק, כשהיא פנתה אלי וסיפרה שהיא מספרת עלי בכל הרצאה. כמובן שאחרי...

אבל יש עוגה, שלפעמים זה מה שחשוב, לא? הו, שלום לך, אני לא מאמינה ששכחתי את יום ההולדת שלך. איך לא הזכרת לי???"שלומית התקשרה אלי בהיסטריה."לא נורא. לא באמת היו לי ציפיות. בכלל לא נעלבתי.""לא יפה לך לשקר.""כן, טוב, בשלב מסויים שלא שמעתי ממך דאגתי לך. חשבתי שאם את לא מתקשרת ולא הגבת לפוסט יומולדת שלי בפייסבוק אז כנראה קרה לך משהו. ואז ראיתי שכתבת משהו בקבוצה אחרת והבנתי שאת חיה."כן כן, פולניה מקצועית אני. אבל שלומית לא היתה היחידה שאכזבה אותי. מסתבר שיום ההולדת שלי היה רווי אכזבות, השיכחון שלה...