הו, שלום לך,

אני אתחיל ואגיד שאנחנו בסדר.
​לא קרה לנו כלום.

יומיים אחרי תחילת המלחמה, כלומר לפני חודש, ארזנו את עצמנו ונסענו לצפון, למקום שקט יותר עם ממ"ד.
לכבוד הסדר החלטנו לחזור, ולעשות ליל סדר עם ההורים שלי בתל אביב.
וחשבתי שזה ילחיץ אותי, לנסוע את כל הדרך הארוכה הזו, ועוד עם הפקקים של ערב החג.
ועוד אחרי שכמעט חודש לא התרחקתי מהממ"ד.
​אבל זה לא הלחיץ אותי.

והגענו חזרה לתל אביב, וחשבתי שהאזעקות והבומים ילחיצו אותי, אחרי שכבר התרגלתי לחיות בלעדיהם.
אבל זה לא הלחיץ אותי.
5 אזעקות ברצף גם לא הלחיצו אותי.
בעיקר התלהבתי מכך שניקו וסידרו את המקלט (השכן שם לנו דשא מזויף! גאוני).

הגענו לליל הסדר והיתה אזעקה נוספת, ושוב חשבתי שזה ילחיץ אותי.
​ושוב לא נלחצתי.

וב-1:30 בלילה היתה אזעקה והלכנו למקלט של הסנטר.
האיש שלי התעכב מאחור כי לא מצא את המפתח.
​זה קצת הלחיץ אותי.
​אבל לא נורא.

ואז היה בום גדול.
במקלט של הסנטר, בקומה מינוס 4, בדרך כלל לא שומעים בומים.
זה הלחיץ אותי יותר, כי האיש שלי עוד לא הגיע.
ואז הוא ענה לי לטלפון ונכנס למקלט, ונרגעתי.

ואז יצאנו מהמקלט, וחשבתי שאני אמורה להיות לחוצה. כי אלוהים יודע מה מחכה לנו שם.
הרי היה בום גדול, וברור שנפל משהו ממש קרוב.
​אבל לא הייתי לחוצה.
​והכל גם היה בסדר. כלום לא נראה שבור ולא שמענו סירנות.

בבוקר גיליתי שרסיס נפל על הגג של הסנטר.
שני צעדים מהבית שלנו בערך.
​מזל, חשבתי.

ואז עצרתי את עצמי.
"מזל"??? רסיס נפל פחות מ-50 מטר מהבית שלנו ואני חושבת "מזל"?

מסתבר ששנתיים וחצי של מלחמה וטילים שנופלים לי על הראש עשו לי משהו.
כל הסטרס הזה, כל הרצף הזה של אזעקה-בום-בסדר-אזעקה-בום-בסדר, שחק את היכולת שלי להילחץ.
​ואולי גם את היכולת להתרגש.
​אני לא יודעת אם זה טוב או רע.

כי מצד אחד, לא נלחצתי. הילדים לא ראו אותי נלחצת. ישבנו בסדר. אכלנו בסדר, דיברנו על זה שטעים, רבנו על האפיקומן בסדר, הלכנו למקלט בסדר.
הכל היה "בסדר".
אבל בכל זאת, רסיס נפל ממש קרוב לגג שלנו, שזה דבר בכלל לא בסדר, ואני חושבת לעצמי "מזל" ושותה קפה.

זה לא מרגיש לי נורמלי.
​אבל מסתבר שככה זה עובד, מערכת העצבים מתרגלת להכל.
מצבי קצה שנמשכים נצח מפסיקים להרגיש כמו משהו דחוף.
ואני רואה את זה גם במצבים שהם פחות קיצוניים מהמלחמה הזו.
למשל, המשימה ההיא שבהתחלה נראתה מאוד דחופה ואז חיכית איתה יום ועוד יום ויצא שדחית אותה מלא זמן.
​ביום הראשון זה עשה תחושה מאוד לא נעימה בבטן, של לחץ. ​
אבל ככל שהזמן עבר, וחיית עם המשימה הלא עשויה לצידך, כחלק מהחיים, ככה היא פחות הלחיצה אותך.
הפסקת להרגיש את הדחיפות ופשוט התרגלת.
כמו שהתרגלנו לטרנטינו בתל אביב.

אז אם מישהו שאל אותך מה נשמע וענית "בסדר" שווה לעצור שנייה ולחשוב אם באמת הכל בסדר או שסתם הפסקת לבדוק.
ואם יש לך משימה שפעם הלחיצה אותך ועדיין לא עשית אז שווה לבדוק אם כדאי לחזור להלחץ ממנה.
כי התקופה מבלבלת אבל היא כן תעבור.

אני מאמינה בך!
הילה הקרציה

נ.ב כמה אני בסדר? ככ בסדר שפשוט נמאס לי.

פינת כל הכבוד לך!

"כל הכבוד לך" היא פינה שבועית בה נחגוג הצלחות של מקורצצים מאותו שבוע ונרים להם כי באמת שכל הכבוד להם!

👓 למקורצצת שבלי להתכוון הכינה את כל מה שצריך להגיש את הדוח השנתי של 2025 ביום אחד. עכשיו נשאר לה רק לחכות שרשויות המס יפתחו את האפשרות להגשה. רק זה ורק זה ופתאום יש לך כל מה שאת צריכה. אי אפשר לא להגיד שלא אמרתי לך.
👓 למקורצץ שלא ויתר ולמרות כל התקלות בנה את השולחן! התרשמנו בהחלט. במיוחד שזה אפילו לא שולחן מאיקאה.

שומרי שבת? הניוזלטר כשר! נכתב ומתוזמן מראש בימי חול.

אם תיבת המייל שלך זקוקה למהדרין אפשר ללחוץ פה ואוודא שהניוזלטר יגיע במוצ"ש.

🕯🕯

​לקריאה נוחה בדפדפן​