החלפתי אותה🕷💜 (פרסומת)


הו, שלום לך,

"וואי, נראה לך שהיא תכנס בסלון"
נועה, המעצבת המדוייקת שלנו, מדדה קצת, קימטה את המצח ופסקה:
"בטח! זה יהיה מושלם"
"ויהיה מקום לפסנתר?"
"ברווווררררר"

כשנכנסנו לדירה החדשה, לפני ארבע שנים, קנינו ספה.
כתומה, ענקית, מהממת.
היא נכנסה, אבל בקושי. תפסה חצי סלון ועוד קצת.
אבל היא היתה כל כך יפה (ויקרה), שעיצבנו את כל הסלון מחדש, במיוחד בשבילה.

והיא באמת קיבלה המון מחמאות, לא היה אדם אחד שנכנס ולא התלהב ממנה.
היתה רק בעיה אחת:
לא היה נוח לשבת עליה ליותר מ-10 דקות.
זו היתה למעשה ספה מעולה לחדר המתנה, פחות לבינג' בנטפליקס.

ואני ידעתי שזה לא עובד. כבר אחרי חודש ידעתי. אבל היא היתה חדשה. ויקרה. ויפה.
ומי מחליף ספה אחרי חודש? לא אנחנו.
אנחנו המשכנו לשבת עליה. ולסבול בשקט וגם בקול רם.
שנה.
שנתיים.
שלוש שנים.

עד שהגורל התערב ולפני כמה חודשים נתקלתי בספה בחנות בסנטר.
כתומה, בול כמו שלנו.
במראה הספה של הסימפסונס, בול כמו שלנו.
רק קטנה יותר משלנו.
נכנסתי למדוד אותה, והפתעה הפתעה, היא גם נוחה יותר משלנו.
הרבה יותר.

כמובן שמיד לא קניתי אותה.
אני אדם אחראי ומחושב.
כבר יש לנו ספה. והיא עלתה המון כסף.
ומי יקנה מאיתנו ספה ענקית ולא נוחה? אף אחד.
אבל מאז אותו יום בכל פעם שישבתי על הספה הלא נוחה שלנו נזכרתי בה.
הספה הנוחה שהשארתי בחנות.

עד שלפני חודש צפינו באיזו סדרה, וכרגיל ישבתי לא נוח ולא רבצתי כמו שרציתי, וממש הרגשתי את הגב שלי מעביר לי מסרים של חוסר שביעות רצון מהספה שלו. הרגשתי כאילו הוא אומר לי:
שילמת על הטעות הזאת מספיק.
את לא צריכה להמשיך לשלם.

למחרת גררתי את האיש שלי לסנטר. מסתבר שהספה שבתצוגה היא האחרונה במלאי.
פשוט ישבה שם וחיכתה לנו.
מיד כן רכשנו אותה וכעבור שבוע היא כבר היתה אצלנו בסלון.

שבוע שלם רבצנו עליה כמו שרצינו עד שהתחילה המלחמה ומאז הספה בבית בלעדנו.
נו שוין.
זאת ספה.
בטוחה שהיא תסתדר, השארנו לה אור.

אבל שווה לחשוב כמה "ספות" כאלה יש בחיים.
התואר שהתחלת ואחרי שנה הבנת שזה לא בשבילך אבל "כבר השקעתי שנה ושכר לימוד."
הפרויקט שכבר חודשים לא מכניס שקל אבל "כבר השקעתי באתר ובלוגו ובצילומים."
המנוי לחדר כושר ששילמת עליו בתשלומים חודשיים מינואר כי "החודש אתחיל להתאמן."
כל אלו הם "ספות" ענקיות, יפות, ומאוד לא נוחות,
שמשלמים עליהם בריבית דריבית של כאבי גב.

פסח הוא חג החירות, אז הנה המשימה שלי בשבילך:
לבחור "ספה" אחת בחיים שלך, דבר אחד שעדיין בחיים שלך רק כי כבר שילמת עליו.
ופשוט לזרוק אותו.
ואפשר גם לכתוב לי במייל חוזר מה החלטת לזרוק, ואם אני אתרשם אציין אותך בכל הכבוד בניוז הבא.

אני מאמינה בך!
הילה הקרציה

נ.ב מכיוון שאני לא בבית אני מנצלת את המלחמה כדי לעשות סדר פסח בנכסים הדיגיטליים שלי ובעסק. האחרון שניקיתי היה דף הבית של האתר, אז אם מזמן לא היית שם אני ממליצה לקפוץ לבקר ולראות איך הוא התפתח לאורך השנים וכמה יפה ומנצנץ הוא עכשיו.

פינת כל הכבוד לך!

"כל הכבוד לך" היא פינה שבועית בה נחגוג הצלחות של מקורצצים מאותו שבוע ונרים להם כי באמת שכל הכבוד להם!

👓 למקורצצת שישבה ועבדה מהממ"ד וסיימה ככה את כל הסיכומים שלה. מעכשיו את לא מתמגנת בלי לפטופ יותר.
👓 למקורצצים החדשים שלנו, שהחליטו שדווקא עכשיו זה הזמן המתאים להתקרצץ. פייר, התרגשנו.


שומרי שבת? הניוזלטר כשר! נכתב ומתוזמן מראש בימי חול.

אם תיבת המייל שלך זקוקה למהדרין אפשר ללחוץ פה ואוודא שהניוזלטר יגיע במוצ"ש.

🕯🕯

לקריאה נוחה בדפדפן

הקרציה מפולניה

נודניקית מקצועית, מנדנדת לאנשים שמדחיינים את הדברים שהם רוצים לעשות.

Read more from הקרציה מפולניה

הו, שלום לך, "וואו, שלומית. הוא ממש ההוכחה שלא כולם חייבים לעשות וידאו""אני לא מסוגלת, בא לי להוריד לו מחבת על הראש"היינו מזועזעות שתינו. העיניים המסכנות שלנו.מה כבר ביקשתי? קצת אסקפיזם מהמלחמה? קצת נחמה? אז ככה. אחד האנשים היותר חכמים שאני עוקבת אחריהם, פילוסוף מודרני, שיש לי את כל הספרים שלו ואני קוראת בהם כמו תנ"ך, החליט ביום בהיר אחר לצלם את כל הספר האחרון שלו בוידאו. למה? לא ברור. והגדיל לעשות ופתח ערוץ טלגרם בו הוא מעלה כל ערב פרק חדש. שמחה וששון, לכל פרק סרטון.ואני, שכאמור בלעתי בשקיקה...

הו, שלום לך, פעם פעם, מזמן מזמן, בארץ רחוקה…סתם, בחיי הקודמים כעורכת וידאו, הייתי עורכת את התקצירים של "בפרקים הקודמים" בכל מיני טלנובלות. סליחה, דרמות יומיות.קראנו לזה לאסטים, מלשון last on. בעצם זה אומר לצפות בפרק החדש ולתזכר כל מה שרלוונטי אליו מפרקים קודמים.די מהר פיתחתי שיטה שמאוד הקלה על התהליך: תוך כדי צפיה בפרק חדש, כשעלתה סצנה עם דמויות מסויימות הייתי חוזרת אחורה לסצנה האחרונה שלהן ביחד, מוציאה את שני המשפטים הכי חשובים שיזכירו לצופה מה היה שם ואז עוברת לסצנה הבאה. תפקיד קליל ונחמד...

הו, שלום לך, אז שוב אנחנו כאן. השגרה מתה, תחי השגרה החדשה. שוב. באחת הפעמים שטיפסנו החוצה מהמקלט של הסנטר בשבת, והחזירו אותנו פנימה איך שראינו את האור, פתאום מד הצעדים שלי צלצל. הגעתי לכל המטרות שלי באותו יום. השעה היתה 15:00. מעולם עד אז לא הגעתי לכל המטרות שלי ליום (כיוונתי גבוה מדי כנראה).וחשבתי לעצמי כמה מצחיק זה, שאני יושבת ומנסה לבנות לעצמי שגרה שתעזור לי לצעוד ולהיות פעילה יותר והנה, יום אחד שהופך אותה וכבר אני מגיעה ליעדים שרציתי. בינתיים ברחנו צפונה, לבית עם ממד, והצעדים שלי צנחו...