profile

הקרציה מפולניה

נודניקית מקצועית, מנדנדת לאנשים שמדחיינים את הדברים שהם רוצים לעשות.

Featured Post

לאט יותר בבקשה 🕷💜 (פרסומת)

אני לא מספיקה לקלוט ככה הו, שלום לך,"מה, כבר סיימת את הקורס?""כן""מגניב שזה נגמר באמצע הסמסטר. זה נחשב קורס אקדמי?""עקרונית כן, אבל אני דווקא נוטה לקרוא לזה סדנה." מכל הדברים שמתסכלים אותי בתואר הזה (ויש לא מעט, בכל זאת, אני אדם ביקורתי), הכי מתסכל אותי שקורסים נמשכים רק חצי סמסטר במקום סמסטר שלם. זה אומר שבמקום שיעורים של שעה וחצי במשך 13 שבועות, שיעורים נמשכים שעתיים וחצי במשך שישה-שבעה שבועות. ונכון, יש פחות שיעורי בית בגלל זה. ונכון שזה תופס פחות זמן מהחיים. ויש בטח אנשים שחושבים שזה יותר...

אפילו שזה מאוד נחמד מצידי הו, שלום לך, "אני לא זוכר שאמא שלי ישבה איתי ועזרה לי בשיעורי בית כל כך הרבה כמו שאת יושבת איתה.""נכון, גם איתי לא ישבו, וברוך ה' יש לי ממוצע 80 להוכיח את זה".אוליביה, לעומתי, התחילה השנה ביה"ס רגיל ולא היה לה ציון אחד מתחת ל-95. נחת. לתפיסתי, אמהות אמורות לעזור לילדים שלהם. אבל זה גם נכון שאוליביה מעסיקה אותי לא מעט. אפשר לחשוב שאני עובדת אצלה.ויש רגעים שהיא מסתכלת עלי בעיניים הגדולות שלה, מעפעפת כאילו היא נסיכת דיסני, ומבקשת שאני אפסיק לקרצץ, או לעבוד, או לעשות את...

איך לא שמתי לב לזה הו, שלום לך, ואז פתאום שמתי לב ששבוע הבא יש לי יומולדת. כאילו, ידעתי שיש לי יומולדת כי יש מבצעי בלאק פרידיי, שתמיד מסמלים את תחילת עונת יום ההולדת שלי, וכן חיכיתי וציפיתי לחג היומולדת וחשבתי איזה מתנות לנצל ואיזה לא. אבל לא באמת התעסקתי בזה ששבוע הבא יש לי יומולדת.ניסיתי לחשוב מה היומלדת הזה אומר לי השנה ולא עלתה לי שום מחשבה מעניינת. סתם עוד מספר, 44. אז אמרתי טוב, נראה לי שאני פשוט אעבור הלאה. והחלטתי לא לכתוב לך על זה בניוז. אבל אז, לגמרי במקרה, מצאתי את עצמי צועדת...

אבל לגמרי שווה את זה, סיפור מרתק הו, שלום לך, אני מודה. החטא שלי היה סקרנות. בניוזלטר אחר, שאני מאוד אוהבת וסומכת עליו, עם המלצות מגניבות, היה לינק לאפליקציה בשם poke. הקלקתי. הגעתי לשיחת ווטצאפ, שהזמינה אותי לשאול (באנגלית. מתרגמת עם חרות אומנותית):"אז מה זה poke בכלל?"מיד נעניתי: "אה! עוד אחת סקרנית הגיעה אלי! ברור שתרצי לדעת אבל את צריכה להרוויח את הידיעה הזו. קודם כל תרשמי לאפליקציה, אח"כ נדבר." וכדי להראות לי שהוא לא סתם מתלוצץ הוסיף שאם אני רוצה לשנות את השעות לשעון ישראל הוא ישמח לעשות...

בחיי שחשבתי שזה מה שאני עושה הו, שלום לך, "אני רוצה שתפסיקי לסמן את התנועות ותתחילי לרקוד".בהיתי בתות, המורה לריקוד שלי, דרך טיפות הזיעה שיצאו לי מכל מקום בגוף. לי זה לא הרגיש שאני מסמנת. "את הפסקת להתאמץ בשיעור, זה לא מוצא חן בעיני. את כל הזמן מפחדת שיתפס לך הגב או יהיה לך התקף לב. תפסיקי לפחד ותתחילי לרקוד."אני לוקחת פה קצת חירות אומנותית כי אני לא זוכרת את השיחה הזו מילה במילה, היא התרחשה לפני חמישה שבועות. מסתבר שמצאתי לעצמי אזור נוחות בשיעורים. בשנים הראשונות ל"קריירת" הריקוד שלי הייתי...

אני לא מחזיקה אף אחד בכוח אבל בואי נראה שניה הו, שלום לך, "נראה לי אני יוצאת לסיבוב, אני נרדמת מול המחשב""הממממ אולי קודם רק תכתבי לי מה הדבר הבא שאת צריכה לעשות?""אוקי… שניה"שקט. ואז היא כתבה לי שהיא צריכה לעשות בלה בלה בלה סינית סינית סינית ועוד כמה דברים שככה וככה. ולסיום שאלה "אני יכולה לצאת עכשיו?"לא התייאשתי ועניתי לה שתיכף, רק שניה לפני, אולי כדאי לפתוח את הקובץ של הסינית. (אגב, זה לא באמת סינית. אבל זה ביטויים מקצועיים בשפה שבני תמותה כמונו לא באמת מבינים). היא פתחה. שאלתי מה צריך...

מי היה מאמין שזו הסיבה, וכל הזמן הזה סתם פספסתי הו, שלום לך, במשך הרבה מאוד זמן אני יודעת שפילאטיס מכשירים גורם לי לבכות. אני לא יודעת למה.ניסיתי כמה פעמים, במכונים שונים, ובכל פעם זה נגמר בדיוק באותה צורה: פרצתי בבכי מסיבה לא מובנת ולא חזרתי לשם שוב. בזמנו ניסיתי לפענח את הנושא אבל כשלא הצלחתי פשוט קיבלתי את המסקנה התמבקשת שכנראה יש לי טראומה מגלגול קודם, ממרתפי האינקוויזיציה. אניווי, ויתרתי על הספורט הזה ופניתי לענפים אחרים. עד שנאלצתי לשקול את הנושא שוב.התברר שרצוי שאוליביה, בתי היקרה,...

הגיע הזמן לקרוא לשטות הזאת בשם האמיתי שלה הו, שלום לך, "בהחלט, מוזמנות בשמחה לשיעור ניסיון אחרי החגים""מה אחרי החגים? זה באמצע החודש הבא""כן, אבל שיעורי ניסיון לא מתחילים לפני כן" נו באמת.כאילו נשב ונחכה עכשיו חודש.אז הלכנו למקום אחר, שהיו לו שיעורי ניסיון גם לפני שהחגים מסתיימים. עכשיו, זה לא שאני לא מבינה את הקושי לנהל דברים תוך כדי החגים. גם לי יש עסק. גם הקרציות לא עובדות בימי חג. אבל בין החגים היו מלא ימים שכן עבדנו וגם המקורצצים שלנו עבדו, וקידמנו דברים. לא עצרנו רק כי "חגים". אוקי,...

ככה פתאום בדרמטיות שכזו הו, שלום לך, לא יודעת אם שמעת אבל לפני שבוע קרסה מרפסת בתל אביב, לא רחוק מהבית שלי. אף אחד לא נפגע, מזל. "היה פיצוץ גדול?" שאלה אותי אורית בדאגה. ובכן לא. לא היה פיצוץ. ממה שהבנתי, המרפסת בכלל התמוטטה כמו מבנה לגו. לא היה בום, ולא פיצוץ ובכלל לא שמענו את הקריסה.רק קראנו כותרת פיצוצית בעיתון. אחרי שהסתיימו הספקולציות, הסתבר שהסיבה שהמרפסת קרסה היתה שילוב של רטיבות ועומס של מזגנים שישבו עליה. כמה דרמטי מצידה, להתמוטט ככה בפתאומיות מסיבות כל כך טריוויאליות. הרהרתי...

את חייבת לקחת אותי, זה לא פייר הו, שלום לך, "תקחי אותי איתך! אני כבר בפלאפון!""לא, הילה, יא קרציה, אני צריכה את הפלאפון כדי לצלם את הפינה""אבל אני רוצה לראווווותתתת""אני חוזרת עוד 4 דק, תחכי פה בסבלנות"היא ניסתה להתחמק ממני כדי ללכת לצלם את הפינה הקבועה שלה לסטורי. היינו בזום וניסינו לחפש רעיונות לסושיאל לכבוד כיפור. הילה היא הכותבת תוכן של הקרציה לסושיאל. חוץ מזה היא אושיית רשת בפני עצמה. הילה רגב, למקרה שתהית. כן כן, אני עושה פה ניים דרופינג. אנחנו שתי הילות. בכל מקרה, היא לא לקחה אותי...