הו, שלום לך,

"נראה לי קצת שמאלה"
"ככה?"
עמדנו והסתכלנו על התמונה החדשה מעל המיטה שלנו.
פתאום היתה לי הארה!
"תראה! עברנו לגור בניו יורק!!"

אני מודה שבפעם הראשונה שהשתעשענו ברעיון לשים תמונה של ניו יורק מעל המיטה, זה החזיר אותי ישר לתקופה שרק הכרנו.
אז ניו יורק היתה ה-חלום.
בדיוק שנינו חזרנו משם וכולם תלו תמונות של ניו יורק בכל מקום.
לפני שבוע, כשמצאנו תמונה שנראית כמו חלון שמביט לאמפייר סטייט, זה נראה כמו קטע מגניב ויצירתי.
​שזה כאילו חלון אבל לא באמת חלון.
​אבל שום דבר לא הכין אותי להרגשה הזו.

אני עומדת בחדר שלנו, בתל אביב, חדר שאני ישנה בו יום יום כבר 4 שנים, וממש מרגישה שאני בניו יורק.
כבר שבוע, כל פעם שאני נכנסת לחדר, יש לי רגע של "אה, אני בניו יורק עכשיו".
​ואז אני מחייכת לעצמי בשמחה דבילית, של אחת שבאמת מאמינה לעצמה.

כמה מדהים זה.
כולה תמונה.
אני ממש יכולה להריח את הריחות ולשמוע הרעשים של העיר כשאני מביטה בתמונה.
אני נזכרת בעצמי יוצאת מהסאבווי ומנסה להבין באיזה רחוב אני, ולאן אני צריכה ללכת. וכל יום אני נזכרת בעוד ועוד חוויות שהיו לי שם.
​
מדהים איך דבר כ"כ קטן סמלי יכול ליצור אצלי תחושה כל כך אמיתית.
"כן, ברור, ב-NLP קוראים לזה "עוגן". כשנוצר חיבור במוח בין תמונה, או ריח, או צליל, למשל, לבין תחושה פיזית או מצב רגשי." הסבירה לי שלומית.
​נו, ידעתי שזה שהיא נל"פיסטית יהיה שימושי מתישהו.​
היא הוסיפה שהתמונה הזאת של ניו יורק היא העוגן שלי לא רק לניו יורק, אלא גם לתחושה הזאת של הגילוי של העולם, והאפשרויות שנפתחות. היא מחברת אותי להילה הצעירה והשמחה וחסרת הדאגות.
אוי כמה אהבתי אותה. את ניו יורק.
ולכן היא מסבה לי אושר כ"כ גדול כשאני נכנסת לחדר.

אוקי, אז עכשיו כשאני מבינה איך המנגנון הזה עובד (וגם מאמינה שהוא עובד, כי תכלס אם הייתי שומעת את ההסבר לפני התמונה, הייתי מגחכת לשלומית בפרצוף ומסבירה לה שדימיון מודרך לא עובד עלי), התחלתי לתהות איפה עוד בחיים יש לי עוגנים.
​ובכן, מסתבר שלא מעט.

חלק מהעוגנים שיש לי, איך נאמר, פחות תורמים לחיי.
למשל העוגן של ריח של מאפיה, שמיד גורם לי להיות רעבה לבורקס או קוראסון (תלוי בעונה).
או זה שהטעם של הקפה תמיד עושה לי חשק לעוגיה.

אבל אחרים דווקא מאוד מאוד מועילים ומוצלחים:
נניח המשרד שלי. אני הו כה אוהבת אותו, אך הרבה פעמים לא בא לי לשבת בו, כי במוח שלי הוא מתחבר ללעבוד וללמוד. ולי בכלל בא לי להמרח על הספה ולראות משהו בטלויזיה במקום. אבל בשניה שהטוסיק שלי פוגש את הכיסא והגב מתיישר אני נכנסת למצב עבודה וכל האנרגיות נדלקות לי במוח.
או כשאני שומעת את ההתחלה של המוזיקה של החימום של תות וישר אני מתחילה לזוז, לא משנה כמה עייפה הייתי שניה לפני כן.
או שאיך שאני עונדת את המשקפיים של הפולניה מייד אני נהיית כעוסה.

אני רק התחלתי לזהות את העוגנים שלי, ואני בטוחה שבתקופה הקרובה אשים לב לעוד כמה.
אבל כבר הבנתי שהשאלה האמיתית פה היא בעצם לא אם יש לנו עוגנים, כי הגיוני שלכולנו יש.
​השאלה היא האם אנחנו מודעים אליהם וכמה הם מועילים לנו.​
ואם גילית שיש לך עוגנים שלא משרתים אותך אז הנה הזמנה רשמית להזכיר לעצמך שלא חייבים להתנהג על אוטומט ואפשר לפעול מתוך בחירה.

אני מאמינה בך!
הילה הקרציה

נ.ב. הי למקורצצים שלנו שגרים בניו יורק האמיתית. חשבתי עליכם כשכתבתי את הניוז.

נ.ב.ב. ועד שאוליביה תגיע לברודווי והחלון שלי באמת יפנה לשדרה, קבלו אותה פה בתל אביב.

פינת כל הכבוד לך!

"כל הכבוד לך" היא פינה שבועית בה נחגוג הצלחות של מקורצצים מאותו שבוע ונרים להם כי באמת שכל הכבוד להם!

👓 למקורצצת ששלחה מאמר לפרסום, אנחנו מחזיקות לך אצבעות ובטוחות שיעופו עליו!
👓 למקורצצת שקיבלה 80!!!!! במבחן בפעם השלישית? רביעית? הפסקנו לספור כמה פעמים ניסית לגשת אליו. ידענו שבסוף תצליחי וכל הכבוד שלא ויתרת!!!

שומרי שבת? הניוזלטר כשר! נכתב ומתוזמן מראש בימי חול.

אם תיבת המייל שלך זקוקה למהדרין אפשר ללחוץ פה ואוודא שהניוזלטר יגיע במוצ"ש.

🕯🕯

​לקריאה נוחה בדפדפן​