​

הו, שלום לך,

במשך הרבה מאוד זמן אני יודעת שפילאטיס מכשירים גורם לי לבכות.
​אני לא יודעת למה.​
ניסיתי כמה פעמים, במכונים שונים, ובכל פעם זה נגמר בדיוק באותה צורה:
פרצתי בבכי מסיבה לא מובנת ולא חזרתי לשם שוב.
בזמנו ניסיתי לפענח את הנושא אבל כשלא הצלחתי פשוט קיבלתי את המסקנה התמבקשת שכנראה יש לי טראומה מגלגול קודם, ממרתפי האינקוויזיציה.
אניווי, ויתרתי על הספורט הזה ופניתי לענפים אחרים.

עד שנאלצתי לשקול את הנושא שוב.
התברר שרצוי שאוליביה, בתי היקרה, תעשה פילאטיס מכשירים.
לא אלאה אותך בלוגיסטיקה אבל הבוטום ליין הוא שכדי לרשום אותה לשיעורים מתחת לבית אני צריכה לעשות איתה את השיעור.
​המממ דילמה.

זו כמובן לא תהיה הפעם הראשונה שנדרשתי להקריב את הנוחות שלי עבור דור ההמשך.
יעיד על כך הצוואר האומלל שלי, שעדיין תפוס מלהחזיק אותם חצי לילה על הידיים. ורגל שמאל שלי, שנדפקה ממגלשה (וברור שלא הלכתי לגינה לשתות קפה עם חברה), ועדיין מאתגרת לי את היציבות.
אבל אני לא מתלוננת. טוב, אולי קצת. איזו מן פולניה אהיה בלי להזכיר להם מה עשיתי למענם.
וכך החלטתי ללכת לפילאטיס.
אמרתי לעצמי שמקסימום אני אבכה. ​
הזהרתי את אוליביה והיא אמרה שהיא תחבק אותי אם זה יקרה.

וכבר בדקות הראשונות של השיעור הראשון קלטתי את הבעיה.
בפילאטיס מכשירים שוכבים על מיטת העינוייםפילאטיס ואי אפשר לראות את המשתתפות האחרות.
כלומר אפשר לנסות למתוח את הצוואר ולהציץ, אבל המורה תגיד לך שאת לא צריכה להסתכל כי היא מסבירה לך ואת צריכה להקשיב.
עכשיו, כבר לפני כמה שנים הבנתי על עצמי משהו: שאני לומדת הרבה יותר טוב מראייה מאשר משמיעה.
הפרעת הקשב שלי מפריעה לי להקשיב. אני יותר טובה בלקרוא הוראות מאשר לשמוע אותן.
ובאימון גופני, גם אם לא הצלחתי ממש להקשיב להנחיות עד הסוף, אני מתבוננת מה אחרות עושות ומחקה אותן. מעתיקה. וזה נותן לי תחושת בטחון שאני יודעת מה אני עושה.
ופתאום בשיעור הזה אני מוצאת את עצמי על המיטה תלויה ביכולת ההקשבה שלי בלבד.

ושם נפל לי האסימון.
פתאום הבנתי מה גרם לי לבכות.

בתקופה שניסיתי פילאטיס הייתי צעירה ועוד לא הכרתי את מנגנוני הלמידה שלי.
לא הבנתי שאני צריכה להתבונן כדי לפצות על יכולות ההקשבה הירודות שלי.
וכשהמדריכות הסבירו ולא הבנתי, ולא יכולתי לראות, אז גם לא הצלחתי להבין מה לעשות, וזה גרם לי להרגיש מתוסכלת ולחשוב שאני טיפשה.
​ולכן בכיתי.
​זה היה כל הסיפור.
בכלל לא האינקוויזיציה!!! (אני יודעת, הלם.)

היום אני מכירה את עצמי הרבה יותר טוב.
אני יודעת שאני בוכה כשאני מתוסכלת וכועסת.
ולפעמים גם כשאני רעבה, שזה שניהם ביחד.

אני יודעת שיותר קשה לי ללמוד רק משמיעה, ושאני צריכה להתאמץ ולהתרכז יותר כשאי אפשר לראות וצריך להקשיב.
ואני גם יודעת שזה בסדר לטעות ולתת למורה לתקן אותך, בשביל מה היא שם?
​התאמנתי על זה ביוגה, בספורט זקנות שלי ואפילו אצל תות, כשמסתובבים עם הגב.
​וכשהמורה לפילאטיס תיקנה אותי השבוע, כשלא עשיתי בדיוק מה שהיא אמרה, הזכרתי לעצמי שאני צריכה להתאמץ יותר להקשיב, כי אין אפשרות לראות.
ולא נהייתי מתוסכלת, לא הרגשתי טיפשה ולא בכיתי!

כן סבלתי, לא אשקר לך, אבל גם נהניתי מהסבל הזה.
ואוליביה אמרה שהיא נהנתה לראות אותי סובלת כמוה, אז זה ווין ווין.
עשינו כרטיסייה.

אני מאמינה בך!
הילה הקרציה
​
נ.ב נתתי פה פעם או פעמיים טיפ לניהול הלו"ז ששינה את החיים שלי. מדובר בתוסף ליומן בשם ריקליים. אם שקלת לנסות אותה אני מפצירה בך להכנס דרך הלינק שלי עוד היום על מנת שאוכל לקבל אותה חינם לכל החיים.
​היום הוא היום האחרון להירשם לפני שאני צריכה לשלם. אפשר לעשות מנוי חינמי, אפילו רק למטרה הזאת, בתור מתנה מאוד יפה לחגים עבורי, שלא תעלה לך כלום, אני ממש אעריך את זה!
כתבתי לך עליה פה ופה. וברור לך שאני ממליצה בחום של משתמשת מרוצה (אני אשלם אם אצטרך, אבל זה יהיה חבל גם בשבילי וגם בשבילך).

פינת כל הכבוד לך!

"כל הכבוד לך" היא פינה שבועית בה נחגוג הצלחות של מקורצצים מאותו שבוע ונרים להם כי באמת שכל הכבוד להם!

👓 למקורצצת שהחליטה לעבוד תוך כדי החגים למרות שלא היתה חייבת וכולם בעבודה יצאו לחופש. צפינו בך בהערצה. סחתיין!
👓 למקורצצת שטורחת להתקשר כל שבוע לסבתות שלה, אין על סבתות בעולם וכל הכבוד לך שאת דואגת להן ככה.

שומרי שבת? הניוזלטר כשר! נכתב ומתוזמן מראש בימי חול.

אם תיבת המייל שלך זקוקה למהדרין אפשר ללחוץ פה ואוודא שהניוזלטר יגיע במוצ"ש.

🕯🕯

לקריאה נוחה בדפדפן