ואז היא התמוטטה 🕷💜 (פרסומת)


ככה פתאום בדרמטיות שכזו

הו, שלום לך,

לא יודעת אם שמעת אבל לפני שבוע קרסה מרפסת בתל אביב, לא רחוק מהבית שלי.
אף אחד לא נפגע, מזל.
"היה פיצוץ גדול?" שאלה אותי אורית בדאגה.
ובכן לא.
לא היה פיצוץ.
ממה שהבנתי, המרפסת בכלל התמוטטה כמו מבנה לגו.
לא היה בום, ולא פיצוץ ובכלל לא שמענו את הקריסה.
רק קראנו כותרת פיצוצית בעיתון.

אחרי שהסתיימו הספקולציות, הסתבר שהסיבה שהמרפסת קרסה היתה שילוב של רטיבות ועומס של מזגנים שישבו עליה.
כמה דרמטי מצידה, להתמוטט ככה בפתאומיות מסיבות כל כך טריוויאליות.

הרהרתי בהיסטוריה שהבניין הזה בטח חווה.
כיאה לבניין תל אביבי נפוץ, הוא היה ישן ומוזנח וכנראה ראה בימיו לא מעט דיירים מתחלפים.
כאלה שהתחילו בו את חייהם, כאלה שהיו בו צעירים נטולי דאגות, ואולי גם כאלה שגרו שם עד הסוף (כפי שאמרתי, צעיר הוא לא).
טילים שרקו מעליו,
פיגועים קרו מתחתיו.
החיים חלפו סביבו, ירידים, מצעדים ותהלוכות, פקקים, אוטובוסים ומשאיות זבל בשעות לא סבירות.
אבל כל אלו לא הפילו אותו.
ואני בטוחה שהאנשים שגרו שם, שעברו שם כל יום או שישבו למטה ואכלו סביח היו בטוחים ששום דבר לא יפיל אותו, לנצח.
עד שלפתע המרפסת החליטה לומר "לא עוד" ופשוט נחתה למטה.

זה הקטע עם שחיקה מתמשכת.
אי אפשר להעמיס ולהעמיס ולצפות ששום דבר לא יקרוס, בשום שלב.
לכל גמל יש את הקש שישבור לו את הגב בסוף.

תכלס, יש יותר סיכוי שגם אנחנו נקרוס משחיקה מאשר מארוע אחד גדול.
נכון שארועים גדולים כמו טיל שנופל על בניין הם הרסניים באופן מיידי.
אבל הסיכוי שניפגע מהם הוא הרבה יותר קטן מאשר מהזנחה שמאפשרת לעובש וריקבון להתפשט.

ובטח כבר הבנת שזה לא מכתב הספד למרפסת, אלא שיש לי דברים חשובים שלמדתי ממנה לספר לך:

  1. לדאוג ליסודות! לוודא שהם חזקים ויכולים לשאת משא בלי לקרוס.
  2. לא להעמיס על היסודות שלך מעבר למה שהם נועדו לשאת.

אף אחד מאיתנו לא רוצה להיות כמו המרפסת הזאת. לסחוב בשקט בשקט רק כדי להתמוטט בדרמטיות.
לא מקבלים על זה פרסים!
רק צו סגירה.
למרבה המזל אנחנו לא מרפסת, ויש לנו אפשרות לתקשר. להגיד שאנחנו צריכים להוריד עומס, לדרוש חיזוק של היסודות ולפעמים אפילו לעצור לגמרי לצורך שיפוצים.
זאת האחריות שלנו כלפי עצמנו וכלפי הסביבה שלנו.

אני מאמינה בך!
הילה הקרציה

נ.ב למי שנוסעים לטייל בסוכות, אני אשמח להגיד לכם איך לנסוע! אפשר להוריד את הקול של הקרציה לוייז. מבטיחה שהוא יגרום לכם עד סוף החג לרצות לחשב מסלול מחדש ולחזור מהר מהר לעשות כל מה שאתם צריכים.

פינת כל הכבוד לך!

"כל הכבוד לך" היא פינה שבועית בה נחגוג הצלחות של מקורצצים מאותו שבוע ונרים להם כי באמת שכל הכבוד להם!

👓 למקורצץ שעבר סופסוף את המבחן שהתכונן אליו כבר חודשיים! אנחנו מאמינות בך ובטוחות שתצליח בו! מי אם לא אתה??
👓 למקורצץ שממשיך לחתוך לעצמו סלט כל יום ויום כבר המון זמן, לדעתי שנה לפחות, לא בדקתי. איזה תותח אתה!


שומרי שבת? הניוזלטר כשר! נכתב ומתוזמן מראש בימי חול.

אם תיבת המייל שלך זקוקה למהדרין אפשר ללחוץ פה ואוודא שהניוזלטר יגיע במוצ"ש.

🕯🕯

לקריאה נוחה בדפדפן

הקרציה מפולניה

נודניקית מקצועית, מנדנדת לאנשים שמדחיינים את הדברים שהם רוצים לעשות.

Read more from הקרציה מפולניה

אני לא מספיקה לקלוט ככה הו, שלום לך,"מה, כבר סיימת את הקורס?""כן""מגניב שזה נגמר באמצע הסמסטר. זה נחשב קורס אקדמי?""עקרונית כן, אבל אני דווקא נוטה לקרוא לזה סדנה." מכל הדברים שמתסכלים אותי בתואר הזה (ויש לא מעט, בכל זאת, אני אדם ביקורתי), הכי מתסכל אותי שקורסים נמשכים רק חצי סמסטר במקום סמסטר שלם. זה אומר שבמקום שיעורים של שעה וחצי במשך 13 שבועות, שיעורים נמשכים שעתיים וחצי במשך שישה-שבעה שבועות. ונכון, יש פחות שיעורי בית בגלל זה. ונכון שזה תופס פחות זמן מהחיים. ויש בטח אנשים שחושבים שזה יותר...

אפילו שזה מאוד נחמד מצידי הו, שלום לך, "אני לא זוכר שאמא שלי ישבה איתי ועזרה לי בשיעורי בית כל כך הרבה כמו שאת יושבת איתה.""נכון, גם איתי לא ישבו, וברוך ה' יש לי ממוצע 80 להוכיח את זה".אוליביה, לעומתי, התחילה השנה ביה"ס רגיל ולא היה לה ציון אחד מתחת ל-95. נחת. לתפיסתי, אמהות אמורות לעזור לילדים שלהם. אבל זה גם נכון שאוליביה מעסיקה אותי לא מעט. אפשר לחשוב שאני עובדת אצלה.ויש רגעים שהיא מסתכלת עלי בעיניים הגדולות שלה, מעפעפת כאילו היא נסיכת דיסני, ומבקשת שאני אפסיק לקרצץ, או לעבוד, או לעשות את...

איך לא שמתי לב לזה הו, שלום לך, ואז פתאום שמתי לב ששבוע הבא יש לי יומולדת. כאילו, ידעתי שיש לי יומולדת כי יש מבצעי בלאק פרידיי, שתמיד מסמלים את תחילת עונת יום ההולדת שלי, וכן חיכיתי וציפיתי לחג היומולדת וחשבתי איזה מתנות לנצל ואיזה לא. אבל לא באמת התעסקתי בזה ששבוע הבא יש לי יומולדת.ניסיתי לחשוב מה היומלדת הזה אומר לי השנה ולא עלתה לי שום מחשבה מעניינת. סתם עוד מספר, 44. אז אמרתי טוב, נראה לי שאני פשוט אעבור הלאה. והחלטתי לא לכתוב לך על זה בניוז. אבל אז, לגמרי במקרה, מצאתי את עצמי צועדת...