הו, שלום לך,

"אורן!!!! תראי!!!!"
שלחתי לאורן וידאו של מדרכה בסחרור שלא היה מבייש את מיטב צלמי נשיונל ג'אוגרפיק.
​"הוא פה!! הוא לא ברח!!!"

הכל התחיל כשאורן החליטה, מסיבה שעד היום לא הבנתי, לגדל זחלים של פרפרים מסוג זנב סנונית נאה (כי הוא נאה, לפי אורן).
היא נסעה עד בית יהושע, הביאה זחלים, ואז החזיקה אותם בבית שלה עד שהפכו לפרפרים.

עקבתי אחר ההתפתחות שלהם כמו אחרי בינג' מותח בנטפליקס.
כל יום אורן שלחה תמונות עם הסברים על ההתקדמות של הזחל בדרכו להפוך לפרפר. זה היה מרתק.
יום אחד היא כתבה שלדעתה הם הולכים לבקוע מחר. זה היה בקושי שבוע אחרי שהם הגיעו והרגיש לי קצר נורא.
​ואז קיבלתי את הסרטון ששבר את ליבי.
פרפר יפיפה (באמת נאים, הזנבות סנונית האלו) על האצבע של אורן, מנפנף בכנפיו, ממתין כמה רגעים, פורש כנפיים ועף, אל האופק.
כלומר נעלם בין הבניינים וזהו, מאז לא נראו עקבותיו.
ניחמתי את עצמי בלב שהוא יצא לראות עולם ושיהיה לו טוב יותר כפרפר חופשי ומעופף.

"אבל אורן, למה נסעת עד לבית יהושע וגידלת וטיפחת אותם רק בשביל לפגוש אותו לרגע אחד ושיעוף לך?"
"כי זה מה שעושים פרפרים."
לא בטוחה שאלו היו המילים המדויקות, אבל זה הרגיש כמו משהו זן בסגנון.

וככה המשיכו להיוולד אצלה פרפרים, והמשיכו לעוף להם לדרכם, בלי שהספקתי להיות אפילו בלידה של אחד מהם.
דמיינתי כמה רחוק הם יכולים להגיע. ואז שכחתי מהעניין.
​בכל זאת, עברו כבר 3 שבועות.

והנה השבוע, ביום בהיר אחד, שלא לומר מסנוור, הלכתי ברחוב ודיברתי בטלפון (עם אימוש שלי, אני יודעת שחשוב לך לדעת). ולפתע על המדרכה לפני פרפר! ה-פרפר!

כלומר, לא יודעת מי מהם, אבל בוודאות הוא אחד מהחבר'ה של אורן, כי אין פה פרפרים כאלו ביום יום.
גם לא בחגים.
​מה שאני מנסה להגיד זה שהוא לא פרפר רחוב נפוץ.

כמובן שמייד הגבתי בהיסטריה של התלהבות, ואז התאפסתי ועשיתי מה שכל בן אדם נורמלי היה עושה בנסיבות האלה והתחלתי לצלם וידאו.
ובגלל שהוא פרפר מאוד נאה, אז עוד אנשים צילמו.
והפרפר פשוט עף שם ממקום למקום, על המדרכה.

זה כל מה שעשית עם עצמך כל הזמן הזה? חשבתי לעצמי.
כל הפוטנציאל הזה לעוף רחוק ולראות עולם, וכל מה שהוא עשה זה להישאר ליד דיזינגוף סנטר.
​להגנתו זה באמת אזור מאוד מוצלח, אבל לא לפרפרים.
​שלחתי לאורן את הפרפרצי, שתראה את מי פגשתי.

ואחרי ששתינו התרגשנו ביחד, והתחלנו לדון אם אם הוא עף וחזר, או שבכלל היה פה כל הזמן.
​אני הצעתי שהוא חזר לפה כדי למות כי הוא היה על המדרכה עייף כזה.
​אורן אמרה שהוא בן 200 בשנות פרפר אז זה בסדר.
אבל האמת שסביר שהוא לא התרחק לשום מקום בכל הזמן הזה ובכלל פשוט נשאר בשכונה.

אולי העניין הזה של להפוך מזחל לגולם ואז לפרפר היה כל השינוי שעניין אותו בחיים.
אולי הוא לא ידע לאן הוא רוצה לעוף.
​אולי הוא כל יום אמר לעצמו שמחר.​
אולי הוא הרגיש שגם ככה הוא כבר חצה את הגבול של עצמו, למרות שאני יכולתי לראות שהוא לא התחיל לגרד את הקצה של ההתחלה של הפוטנציאל שלו.
ואולי אני ראיתי את זה קורה כל כך הרבה פעמים לי ולעוד אנשים שאני משליכה את זה גם לפרפרים.
​
ואם יש פה איזה שיעור שאפשר באמת ללמוד מפרפר, סמל הטרנספורמציה והחופש, זה שפוטנציאל לבד לא מספיק. אצל כולנו בחיים יש מקומות כאלה, שלא באמת ניסינו עד הסוף, ולא התאמצנו לפרוץ את הגבול שלנו. ואנחנו נשארים די קרוב למקום שיצאנו ממנו.
ואם אנחנו רוצים לשנות את זה, לא מספיק לדעת לעוף.
צריך גם יעד ומפה.
ולפעמים גם צריך מישהו שיכוון אותך וידאג שנשארת בכיוון הנכון.

אני מאמינה בך!
הילה הקרציה
​
נ.ב אנחנו לא מקרצצות לפרפרים. רק לאנשים רציניים, עם מטרות. אם בא לך לעוף רחוק איתנו אנחנו מחכות לך ממש כאן.

פינת כל הכבוד לך!

"כל הכבוד לך" היא פינה שבועית בה נחגוג הצלחות של מקורצצים מאותו שבוע ונרים להם כי באמת שכל הכבוד להם!

👓 למקורצצת שמתקדמת מעולה עם הגמילה ממשקה מתוק שלא נאמר את שמו ושותה מלא מים כל היום. בחיי שעשית אותנו צמאות.
👓 למקורצצת שמצליחה להתמיד בשגרה מלאת ההרגלים שלה כבר לא מעט זמן, אני מודה שבהתחלה זה היה נראה לי יותר מדי אבל את מוכיחה לנו כל יום שאין גבול לכוח הרצון. יישר כוח!

שומרי שבת? הניוזלטר כשר! נכתב ומתוזמן מראש בימי חול.

אם תיבת המייל שלך זקוקה למהדרין אפשר ללחוץ פה ואוודא שהניוזלטר יגיע במוצ"ש.

🕯🕯

​לקריאה נוחה בדפדפן​