הו, שלום לך,
פתאום התחשק לי עציץ.
בחיים לא היה לי עציץ, אני לא יודעת מה עושים איתם. ניסינו פעם להחזיק נענע אבל בפעם השלישית שהרגתי אותה החלטתי שדי. אני ועציצים לא הולך ביחד וויתרתי (אני יודעת, לוותר זה לא בערכי המותג שלי, ובכל זאת לפעמים צריך לדעת לקבל תבוסה).
אבל ממש התחשק לי עציץ.
לא ברור למה.
מצאתי חנות חדשה ליד הבית, נכנסתי אליה ומצאתי את ערן, שאני מכירה מגלגול אחר. ערן עשה גלגול שלם בחיים שלו והפך מאיש של אלכוהול (מגיש אלכוהול! לא אלכוהוליסט!) לאיש של צמחים. זה מאוד מרשים בעיני- שינוי של 180 מעלות מצריך המון אומץ ותושייה.
מכאן שלערן יש המון אמונה ביכולת של אדם להשתנות, הוא האמין בי.
כבר התחלה טובה.
סיפרתי לערן מה קרה לנענע וכמה חשוב לי שהעציץ הזה יהיה בלתי הריג. ערן הסתכל עלי במבט רחום והסביר שלהתחיל מנענעות זה אומנם מאוד טרנדי אבל זה כמו לטפס ישר על האוורסט. נורא קשה לגדל אותן.
הסברתי לו שאין שמש אצלנו בבית, האור היחידי מגיע מלדים.
הוא קימט את מצחו.
הסברתי שאני רוצה צמח שיוכל לשבת בסבלנות בחושך ולשרוד עד שמישהו יזכור להשקות אותו, שהדרך היחידה להרוג אותו תהיה להתייחס אליו יותר מדי.
צמח פולני, נו.
באותו רגע אורו עיניו של ערן והוא ניגש לפינה חשוכה בחנות ושלף את החתיך העתידי שלי. מהרגע ששמתי עיני עליו זה היה אהבה ממבט ראשון.
ג'נגי (ככה אוליביה קראה לו, מלשון ג'ונגל) לא צריך אור שמש ומשקים אותו פעם בשלושה שבועות וגם אז מעט מעט ורק מים מינרליים.
אז עכשיו הוא פה בבית.
שמתי לי לשמוע את הפודקאסט החדש של ליאור פרנקל בו הוא מראיין את האדם שהכי מעניין אותי בעולם, אותי. ואני יושבת בסלון ומסתכלת לי על העציץ שלי.
אני לא מבינה - איך אני יודעת מה הוא מרגיש? נוח לו? אני אמורה להציע לו משהו? איך משחקים איתו? מה האינטראקציה שאמורה להיות לי איתו? אני כאילו מרגישה שהבאתי יצור חדש לבית, בכל זאת זה דבר חי, אבל אני לא באמת בתקשורת איתו, לכי תנהלי שיחה אינטלגנטית עם עציץ.
הוא פשוט יושב שם.
ועכשיו מה?
אני מנסה לפחות ללמוד ממנו שלא כל דבר יש מטרה בחיים. לפעמים דברים הם פשוט שם.
או, הנה, מצאנו לו מטרה!
אולי אני אקשט אותו 🤔
אז אני מתה לשמוע - יש לך עציץ? מה עושים איתו?? איך קישטת אותו?
יאללה, חזרה לעבודה,
הילה הקרציה
נ.ב. היה מפגש פסגה! ליאור פרנקל אירח אותי בפודקאסט החתולי שלו והיה מצחיק ומשעשע ממש ואמא שלו תודה לי על הפודקאסט הזה כשהוא יתחיל להתקשר אליה יותר בזכותי. שונה מאוד מהשיחות עם ג'נגי העציץ! אני יודעת, שלחתי לך פודקאסט לא מזמן, אבל זה פשוט שמיעת חובה.
נ.ב.ב שמת לב שלא התייחסתי לזה שהתחלפה שנה, כן יש לזה סיבה, כי זה לא מאורע אמיתי, זה לא הזמן להתחיל דברים חדשים. כאילו, אם ממש מתעקשים אז אפשר אבל רק לידיעה - כל המחקרים מראים שהחלטות שמתקבלות בסילבסטר פגות תוקף תוך 3 שבועות מקבלת ההחלטה. החלטות לשנות דברים בחיים צריכות לבוא מתוך רצון אמיתי ולא כי הגיע תאריך מסויים בלוח שנה, רק ככה הן יהיו משמעותיות ויחזיקו מעמד.
עוד חפירות שלי בבלוג |
רוצה לשמוע איך אני נוזפת בליאור פרנקל שהוא לא מתקשר מספיק לאמא שלו?
מכירים עוד מדחיינים שהיו רוצים לשמוע ממני? אפשר לשלוח להם את הלינק הזה שיקראו
קיבלת את המייל הזה מחברים שאוהבים אותך ואין לך מושג מי אני? אפשר לראות פה: לסרטון שלי צופה בך בעבודה והרשמה לניוזלטר |
נודניקית מקצועית, מנדנדת לאנשים שמדחיינים את הדברים שהם רוצים לעשות.
שלי, כמובן. בסופו של יום זו החלטה שלי. הו, שלום לך, "טוב, אני רואה שזה מעצבן אותך אז אני לא אגיד.""זה מעצבן אותי אבל תגידי בכל זאת, כי אני בטוחה שאת לא היחידה שחושבת ככה."אילנית חייכה אלי באמצע הרחוב. "אני פשוט חושבת שהגלילה הזו מיותרת ומעצבנת את הקוראים שלך. שעה אני מעבירה בפלאפון עד שאני מוצאת.""טוב, אף אחד לא הכריח אותך… את יודעת מה, אני אשאל אותם." וככה בספונטניות התווספה שאלה לפינת השפגאט שבוע שעבר.למקרה שפספסת, זה מה שהיה שם:"נאמר לי שהתיעוד הארוך של פינת השפגאט הוא מייגע ורוצים להגיע...
כן, גם את זה אני מרשה ואפילו הו, שלום לך, "לא עשיתי כלום היום."לא הצלחתי להפסיק לרפרש."“אני מרגישה מרחפת.""לא מצליח להתרכז בכלום.”אני לא זוכרת מי אמר לי את זה ביום ראשון.כנראה כמעט כל מי שדיברתי איתו. נראה שריפרוש היה הספורט הלאומי של תחילת השבוע. כולנו היינו עמוק בתוך החדשות, אפילו בשיעור תפעול המרצה ביקש מסטודנט אחד לצפות בחדשות ולעדכן אותנו כשהן בחוץ. בתוך הציפייה האינסופית הזו הרבה מאוד מקורצצים דיווחו שהם לא מצליחים להתרכז, או שהם מבולבלים ולא מאופסים. אחרים היו שקטים מהרגיל. אפילו...
זהו, נגמרה החגיגה. הו, שלום לך, זהו. זה נגמר.שנה של הכנות הגיעה לסיומה. הבת מצווה עברה בהצלחה מסחררת. כמו שחשדנו תמיד — אוליביה התגלתה ככוכבת-על. היא פשוט גנבה את ההצגה, שהיתה שלה מלכתחילה. ומיד אחרי שהחגיגה נגמרה והאוויר יצא מכל הבלונים, הגוף שלי אמר "עד כאן, חמודה, זה הזמן שלי להתפרק". מצאתי את עצמי חוטפת צינון קטן להנאת כולנו. לא מפתיע. גם כי זו העונה, וכולם מצוננים או חולים או גם וגם.וגם כי ככה זה עובד: הגוף מזהה את נפילת המתח ומנצל את ההזדמנות. אחרי שנה של עיסוק אינטנסיבי בפרטי-הפרטים...