​

הו, שלום לך,

השבוע הייתי חולה.
קמתי בראשון בבוקר עם כחכוח קל בגרון ובצהריים כבר הייתי בחזרה במיטה כולי מעוכה ומסכנה.
והמחשבה היחידה שהצלחתי לחשוב עליה עם סינוסים גדושים היא:
​כמה הרגשתי טוב אתמול וכמה הייתי פעילה ויעילה. ​
איך בימים היפים של הבריאות לא הקדשתי רגע מחשבה לכך שאני עלולה להרגיש אחרת.
והנה עכשיו, כשאני חולה, אין לי שום יכולת לדמיין איך זה יהיה להרגיש בריאה שוב.

המוח שלי יודע, גם כשהוא סתום מנזלת, שאני אהיה בריאה תוך כמה ימים.
אולי אפילו עכשיו, כשהניוז בידייך, אני כבר בריאה.
אבל ברגע כתיבת שורות אלה, בעודי מחרחרת ומשוועת לנשימה עמוקה, חשה עצמי כפסע מגסיסה ומצפה לרחמים אין קץ וכוס תה עם לימון ודבש, אני פשוט לא מצליחה לזכור איך זה מרגיש לא להיות חולה ומנוזלת.
👃 איך זה ירגיש לנשום מהאף בחופשיות.
👀 איך זה ירגיש לא להרגיש את העפעפיים שלי בכל מצמוץ.
🤯 איך זה ירגיש כשהראש שלי לא ישקול כאילו מילאו אותו בבטון.

ואני יודעת שיש הרבה מה ללמוד מהרגע הזה.
מחוסר היכולת לדמיין איך תהיה התחושה כשנרגיש אחרת.
​כי הרבה פעמים זו בדיוק האין-תחושה שמפריעה לנו לקדם דברים.

האין-תחושה של אני העתידית, אחרי שהדבר יקרה.

🈹 הרי אם הייתי יודעת איך אני ארגיש כשאני אדע יפנית זה בטח היה מדרבן אותי נורא ללמוד…
📚 ואם הייתי יודעת איך זה ירגיש לסיים את התזה ולהיות בעלת תואר זה בטח היה מדרבן אותי לכתוב…
⚖ ואם הייתי יודעת איך זה ירגיש להיות 20 קילו פחות זה היה מדרבן אותי להקפיד על התזונה שלי…
🍒🦙 ואם הייתי יודעת איך זה מרגיש לגור בכפר ולגדל דובדבנים ואלפקות…
​זה היה מדרבן אותי לעשות את זה.
מדרבן אותי לשנות את המצב שלי.
​לא?

אז זהו שלא.
אני אבריא בסוף מהשפעת, גם בלי לדעת איך ארגיש כשאהיה שוב בריאה.
​היא תעבור רק מעצם זה שאמשיך לחיות ולסבול אותה.
​אלו הם חוקי הטבע, בדרך כלל.

והעניין הוא שגם בלי לדעת איך ארגיש כשאהיה שוב בריאה, אני מנחשת שזה יהיה הרבה יותר טוב מעכשיו. ולכן לא חיכיתי לטבע שיעשה את שלו אלא חתרתי לשם בצורה פעילה.
במקום לשכב במיטה ולראות טלויזיה ולרחם על עצמי לקחתי כל תרופה אפשרית - החל מדקסמול קולד אהובי, ועד לאיזו תרופה דוחה ששמים במים ועוזרת לליחה, או לכסות את עצמי עם מגבת ולהתיידד עם סיר מלא מים רותחים ושמן אקליפטוס ועוד כל מיני ריטואלים ותרופות משונים ביותר.
לא בחלתי באמצעים.
וסבלתי.
הו כמה סבלתי, זקנות פולניה היו גאות בי!

הבעיה היא שהרבה פעמים כשאנחנו מנסים להתקדם במשהו שבו אין לנו תחושה אמיתית של האני העתידי, זה תוקע אותנו.
כשצריך לוותר כבר עכשיו על נוחות, ולהתאמץ ולסבול בשביל משהו בעתיד, בלי לדעת אם הוא יהיה שווה את ההקרבה, קשה נורא לעשות את זה.
כי כשאנחנו מנסים לדמיין את העתיד שלנו, כשנרגיש כמו שאנחנו אמורים להרגיש בסוף, הרבה פעמים אנחנו באמת לא מאמינים לדמיון הזה.
​חלק בתוכנו יודע שהמצאנו את זה.​
שבכלל לא בטוח שזה באמת יקרה ככה.
​
והתפקיד שלנו פה זה להאמין בעצמנו, במי שאנחנו עכשיו, ולעשות בכל זאת.
לא לחפש את ההשראה והמוטיבציה אצל האני העתידי אלא להאמין באני של ההווה.
להאמין בכך שבהתמדה ובנחישות בסוף נשיג את מה שאנחנו רוצים.
​בין אם זה לנשום מהאף, לעשות תואר, לדעת לנגן בפסנתר, לרוץ 10 ק"מ או כל דבר אחר.​
ושעצם זה שאני רוצה את זה, אומר שזה ירגיש טוב בסוף.

אני מאמינה בך!
הילה הקרציה
​
נ.ב לא נזכרתי בסוף בשום דבר. היה חשוב לי להגיד לך את זה ולחסוך לך לכתוב לי ולשאול אותי מה עם ה נ.ב. אבל שזה לא יפריע לך לכתוב ולשאול מה שלומי. אני מחכה ליד האימייל.

​

פינת כל הכבוד לך!

"כל הכבוד לך" היא פינה שבועית בה נחגוג הצלחות של מקורצצים מאותו שבוע ונרים להם כי באמת שכל הכבוד להם!

👓 למקורצצת שחזרה אלינו השבוע אחרי משבר עסקי שהוביל להקפאת המנוי - אנחנו גאות בך שהצלחת לקום ולהתאושש ושאת מנסה שוב!
👓 למקורצצת שניסתה לעבוד תוך כדי אשפוז אפילו שאמרנו לה שאין צורך לעבוד כשמאושפזים, שהלקוחות יחכו. מעורר הערצה.

​

מדד השפגאט

הפינה בה אני בודקת אם אורי המורה שלי ליוגה צדק ומנסה להגיע לשפגאט פנים מלא, ע"י מתיחה של דקה כל יום.

התחלנו ב: 154 ס"מ
סוף שבוע 1: 156 ס"מ, לא רע לי.
סוף שבוע 2: 158 ס"מ, וואי אולי זה ממש יעבוד.
סוף שבוע 3: 158 ס"מ - נראה שהגענו לפלאטו.
סוף שבוע 4: 160 ס"מ - יאאא! זה מתחיל לעבוד!
סוף שבוע 5: 160 ס"מ
סוף שבוע 6: 160 ס"מ - הממממ
סוף שבוע 7: לא נמדדתי עקב כאבי גב (ותודה לכל מי שהתעניינה, זה חימם את ליבי)
סוף שבוע 8: 159 ס"מ - ההפסקה נתנה את אותותיה
סוף שבוע 9: 160 ס"מ
סוף שבוע 10: שכתי להביא איתי את המודד לוורשה אז נצטרך להשאר סקרנים השבוע.
סוף שבוע 11: טוב, אני מודה שלא ממש התמתחתי בוורשה וגם בתקופת המבחנים האחרונה קצת חיפפתי ועכשיו אנחנו חזרה ב156 ס"מ. אבל אני לא מתייאשת ואחזור לאימונים כבר השבוע!
סוף שבוע 12: 159 ס"מ! טוב, אורי צדק בדבר אחד - אם מתמידים זה חוזר מהר ומשתרש. נתן לי מוטיבציה להמשיך.
סוף שבוע 13: 159 ס"מ. ממשיכה להתעקש.
סוף שבוע 14: 159 ס"מ. מעצבן זה.
סוף שבוע 15: 161 ס"מ. הופה! איזה קפיצת הדרך יש לנו פה!
סוף שבוע 16: 162!! נראה לי עליתי פה על איזה גל, שיניתי קצת את הזווית של המתיחה ונראה שזה עובד.
סוף שבוע 17: 163. אני מתחילה לאהוב את הקצב הזה. ממש.
סוף שבוע 18: 164 ס"מ. מה שמדאיג הוא שהמחשבה הראשונה שעלתה לי היא "אל תתרגלי, בטח שבוע הבא זה כבר יעצר שוב" אבל אני לא נותנת למחשבה הזו לעצור אותי. המציאות כבר תוכיח שהיא שגויה.
סוף שבוע 19: מכיוון שהניוז תוזמן לפני החג לא הגיע הזמן להמדד עדיין ונחכה לשבוע הבא. שנה טובה!
סוף שבוע 20: 166 ס"מ. זה נורא נחמד, אני מצליחה גם להניח את המרפקים על הרצפה כבר.
סוף שבוע 21: 167 ס"מ, אני כבר מתקשה להגיע כדי למדוד, צריכה להתחיל למתוח את הידיים.
סוף שבוע 22: 168.5 ס"מ, ממש מתקרבת ליעד ולדעתי אנחנו נגדיל אותו כשנגיע כי הפיסוק לא מספיק רחב לטעמי עדיין.
סוף שבוע 23: 169 ס"מ. אני פתוחה לשמוע מה דעתך - מה צריך להיות היעד הבא? כמה ס"מ?
סוף שבוע 24: 171 ס"מ!! וככה דילגתי לי מעל היעד הסופי של 170 ס"מ! איזה כיף! זה לקח 6 חודשים מאז שלקחתי על עצמי את האתגר הזה. וואו, זה לא מעט זמן אבל הוא עבר ממש מהר.
החלטתי להמשיך כי ממש בא לי להגיע לפיסוק מלא מלא.
סוף שבוע 25: 171 ס"מ. טוב, כנראה צריך לפצות על זה ששבוע שעבר היו 2 ס"מ.
סוף שבוע 26: 172 ס"מ, ממשיכים בהתקדמות. אני חייבת להודות שהייתי בטוחה שאני אתקע שוב עכשיו, משמח לראות שלא.
סוף שבוע 27: 173 ס"מ - האמת שהשבוע כאב לי הגב ועשיתי קצת פחות וממש הייתי בטוחה שאני לא אתקדם, כמה מפתיע!
סוף שבוע 28: 174 ס"מ - האמת שהשבוע גם השקעתי ונמתחתי אפילו שכאב לי הגב וכל הכבוד לי.
סוף שבוע 29: 172 ס"מ - אומנם כל הכבוד לי כי הקפדתי להתמתח תוך כדי המחלה אבל הגוף עדיין מכווץ ורואים את זה בשטח. לא נורא, תכף אני אחלים ואשלים.

יעד מס 1: 170 ס"מ​
יעד מס 2: 180 ס"מ

​לקריאה נוחה בדפדפן​

יש לך חברים שמדחיינים דברים וההשראה שלי יכולה לעזור להם?
אפשר לשלוח להם את הלינק הזה שיקראו

שומרי שבת? הניוזלטר כשר! נכתב ומתוזמן מראש בימי חול.
שאני אעבוד בשבת? חלילה.

אבל אם תיבת המייל שלך זקוקה למהדרין אפשר ללחוץ פה ואוודא שהניוזלטר יגיע במוצ"ש.

🕯🕯