הו, שלום לך,

"אני חושבת שאני לא צריכה אתכן יותר"
תמיד כשמקורצצים אומרים לנו את המשפט הזה התגובה שלי היא מאוד אמביבלנטית.
​כי מצד אחד - זו המטרה שלנו. ​
אנחנו רוצות שהם ילמדו לנהל את עצמם בלי רגשות אשמה ובנחת ועם זמן לדברים הכיפיים בחיים.
אבל מצד שני - אנחנו אנושיות ואנחנו די מתגעגעות. במיוחד למקורצצים שהיו איתנו כברת דרך ועברנו איתם דבר או שניים.

ולפעמים יש גם צד שלישי - מקורצצים ששחררו את רגשות האשמה, כי אנחנו לימדנו אותם שלכעוס על עצמם זה לא מועיל, אבל גם לא בדיוק עושים את מה שהם רוצים וצריכים לעשות בזמן.
ואז עוד יש לנו עבודה.

עכשיו, להרבה מקורצצים קשה בתחילת הדרך עם זה שמסתכלים עליהם ועל המשימות שלהם.
זה מאוד מובן.
​ברגע שמישהו מסתכל לך על המשימות, זה מכניס טיפה סטרס.
​אמנם אנחנו לא שופטות, באמת שלא, אבל הם כן שופטים את עצמם.
בשבוע שבועיים הראשונים של הקרצוץ זה בעצם אחד האלמנטים שגורמים להם לעבוד יפה. ולפעמים זה גם ממשיך לעבוד יפה לאורך זמן.
​
אבל לפעמים למקורצצים נמאס לשפוט ולכעוס על עצמם, ובצדק!
ואז הם מחליטים להוציא מהמשוואה משהו, ולפעמים הם מוציאים את הדבר הלא נכון (ואני לא מתכוונת אלינו הקרציות).
כלומר, לפעמים הם באמת מצליחים לשנות את הגישה וההסתכלות שלהם על הכל, ומוותרים על כל מיני משימות מיותרות.

אבל לפעמים הם פשוט מוותרים לעצמם על הכל, כולל הדברים שבאמת חשובים להם, משימות שהם באמת רוצים וצריכים לעשות.
זה סוג של תיקון יתר.
​
הבעיה, וזאת באמת בעיה מבחינתנו, היא שלנו, הקרציות, אין לנו דרך לדעת באיזה משני המקרים נתקלנו. האם זה שחרור משימות מיותרות, או ויתור עצמי כללי.
​רק המקורצצים יכולים לדעת את זה, כל אחד ואחת לעצמם.

ואני יודעת שזו סיטואציה שהרבה מאיתנו פוגשים ביום יום, וזו שאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו: האם המשימה שמולי שווה את המאמץ או את השחרור?
וכמו כל קרציה מוצלחת יש לי שיטה, אפילו שתיים!

🧐 שיטה א: נקיפות מצפון.
ניתן לנקיפות המצפון להנחות אותנו. הן מאווווווודדדד טובות בלהראות לנו מתי מתבצעת התחמקות ממשהו חשוב ומתי לא.

😍 שיטה ב: מד אהבה.
אבחן את עצמי אם אני יותר לא אוהבת את המשימה, או שאני יותר אוהבת את מה שהתוצאה של המשימה הזאת תביא לי?
ואם להיכנס יותר לעומק (שזה מה שאני בד"כ עושה), אז מה בדיוק אני לא אוהבת במשימה? ומה בדיוק אני כן אוהבת במה שיהיה לי אחרי?

אני אדגים:

🏋️‍♀️ נגיד האימוני הכוח שלי. הדבר שהכי בא לי לדחיין לנצח. הם קשים לי, פיזית. ואז נדרש ממני גם מאמץ מנטלי כדי לגרום לעצמי להתאמץ ולזוז? זה כמעט מוגזם.
אבל אז אני מזכירה לעצמי שאני רוצה להיות חזקה, ושאני נהנית מזה שפחות כואב לי הגוף כשאני הולכת. ושאני מצליחה לסחוב דברים במדרגות. וגם שבסופו של דבר אני מעוניינת להישאר בבית שלי בפנסיה, וזו קומה שניה בלי מעלית, אז חשוב להערך.
אז אני עושה, כי וואלה התוצאה שווה את הסבל.

📖 לעומת זאת, המשימה של לכתוב ספר מכל הניוזלטרים שיצאו (כפי ששאלו אותי השבוע), זו משימה מאוד סיזיפית. צריך לעבור על כל מה שכתבתי ולהרהר אם הוא שווה כניסה לספר או לא. ואז לחפש מוציא לאור ולהדפיס עותקים ולשווק אותו. כל זה בשביל סכום שכנראה לא יהיה שווה את זה.
ולכן החלטתי לוותר על הרעיון הזה, למרות שהוא מאוד מחמיא לאגו.
​
אז בפעם הבאה שמשהו יושב ברשימה ועושה לך נקיפות מצפון אפשר לשים אותו על המאזניים:
אם התוצאה שווה את הסבל, אז כדאי לעשות אותו.
ואם לא, אז לשחרר.
אבל באמת לשחרר, בלי לכעוס על עצמך אח"כ בפאסיב אגרסיב בחושך.

אני מאמינה בך!
הילה הקרציה
​
נ.ב היום לא כתבתי נ.ב כי הכל הכבודים כל כך מרשימים שעדיף לעבור ישר לשם.

פינת כל הכבוד לך!

"כל הכבוד לך" היא פינה שבועית בה נחגוג הצלחות של מקורצצים מאותו שבוע ונרים להם כי באמת שכל הכבוד להם!

👓 למקורצצת שהגישה השבוע את הדוקטורט שלה!
👓 לעוד!!!!! מקורצצת שהגישה השבוע את הדוקטורט שלה!!
👓 למקורצץ שנבחן בבחינה של הדוקטורט ועבר אותה!!!
​

כמה נחת!!! לכמה דוקטורנטים לדעתך אני צריכה לקרצץ כדי שיעניקו לי תואר דוקטור של כבוד?

שומרי שבת? הניוזלטר כשר! נכתב ומתוזמן מראש בימי חול.

אם תיבת המייל שלך זקוקה למהדרין אפשר ללחוץ פה ואוודא שהניוזלטר יגיע במוצ"ש.

🕯🕯

​לקריאה נוחה בדפדפן​